פודיום אופניים בע"מ ואח' נ' לזר ואח'

החלטה

בקשה זו עניינה שאלת חיובה של התובעת והנתבעת שכנגד, להפקיד ערובה לצורך אבטחת הוצאותיהם של הנתבעים והתובעים שכנגד.

במסגרת כתב התביעה אשר הוגש על ידי המשיבה ועל ידי מר מרקוביץ נטען כי הנתבעים פעלו שלא כדין תוך נטילת מלאי אופניים ואביזרי אופניים מחזקתה של התובעת (להלן: "המלאי"), וזאת בהיקף כספי של מאות אלפי שקלים, עקב חוב בהיקף של 20% לערך מאותו סכום.

עוד נטען כי עקב מעשי ומחדלי המבקשים –הנתבעים, נגרם לתובעים נזק מהותי עקב הפרת הסדר פשרה כלכלי ביחס לתיקי הוצאה לפועל שנפתחו כנגד התובעים.

במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי לא היה ממילא מקום להגשת התביעה כנגד הנתבע 2, כי עיכוב המלאי בידיה נעשה על מנת להקטין את נזקי הנתבעים עקב הפרת ההסכם על ידי התובעים והצגת מצגי שווא ביחס לפרעון החוב.

עוד נטען כי הסכם מאוחר לאירועים נשוא התביעה אמור היה להסדיר את מערך היחסים שבין התובעים, הנתבעים וצד שלישי (או מי מהם) אך הופר על ידי התובעים.

מעל כל אלו נטען כי מחד היקף החוב לנתבעים גדול בהרבה מזה שנזכר בכתב התביעה מחד, ומאידך היקף הנזק הנטען על ידי התובעים, ואשר מבוסס על אישור רו"ח אינו נכון.

הנתבעים הגישו במקביל כתב תביעה שכנגד ביחס לחובם של התובעים והוגש לי כתב הגנה שכנגד.

זה המקום לציין כי ביום 16.3.10 הוגשה לי בקשה להתליית ההליכים עקב הליכי פש"ר בהם מצוי התובע 2, ולאחר שהוצגו בפני המסמכים מצאתי להתלות את ההליכים כנגדו, ולהותיר את ההליכים ביחס לתובעת 1 והנתבעים בלבד.

מהות טענות הצדדים לבקשה:

לשיטת המבקשים סיכויי התביעה בעניינה של התובעת הינם קלושים ומטרתה של תביעה זו הינה אמצעי הגנה בפני תביעת הנתבעים. לשיטת המבקשים התובעת אינה פעילה כיום, חשבונה הוגבל, תלויים ועומדים כנגדה הליכי הוצאה לפועל בתיקים שונים ואין בידה נכסים כלשהם. בנוסף נטען על ידי המבקשים כי במקום שבו מצוי התובע בהליכי פשיטת רגל ולא ניתן לנהל כנגדו את ההליכים, והתובעת כאמור אינה פעילה עוד, שהרי במקום שבו לא יובטחו הוצאות הנתבעים כבר כעת, לא ניתן יהיה להיפרע מן התובעת בהמשך.

לשיטת המשיבה-התובעת, מצבה הכלכלי הוא תוצאה של מעשי ומחדלי הנתבעים, כי נוכח כתבי הטענות עסקינן בתביעה פשוטה שניתן לסיים את הדיון בקלות וכי משמעות בקשתם של המבקשים הינה חסימת דרכם של התובעים מהוכחת תביעתם ועל פי ההלכה הפסוקה אין לעשות כן. לחילופין, מבקשת המשיבה כי בית המשפט יסתפק בערבותו האישית של אביו של מנהל התובעת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה , בתגובה ובתשובה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. להלן טעמיי והיקף החלטתי.

המסגרת הנורמטיבית במסגרתה נדונה בקשה זו כוללת בחובה את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") כמו גם סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט 1999 ( להלן: "חוק החברות") וההלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון.

אכן צודק ב"כ המשיבה בטענתו כי לא בנקל יורה בית המשפט על בעל דין להפקיד ערובה לצורך הבטחת תשלום הוצאותיו של בעל דין אחר. כמו כן, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות על מנת להבטיח כי עוניו של בעל דין, לא יהווה חסם בפני אפשרותו להתדיין בהליכים בבית המשפט.

ההלכה היוצאת מבית המשפט העליון מלמדת כי כל מקרה נבחן על בסיס עובדותיו הפרטניות, תוך מתן הדעת למגוון שיקולים לרבות, סיכויי התביעה, זהות בעלי הדין, מהותה של התביעה והיקפה.

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבנייה (קרני שומרון) בע"מ ואח' (טרם פורסם), בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם))

שאלת סיכויי התביעה או משקלו של נתון זה לצורך הכרעה בבקשה להפקדת ערובה, שונה בין עניינו של אדם פרטי לבין עניינה של חברה, וזאת נוכח הוראות סעיף 353 לחוק החברות. מדובר בסעיף חוק מאוחר הגובר על הוראות תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות לו.

עם זאת, שיקול הדעת שמפעיל בית המשפט נעשה ממילא תוך בחינת מכלול הנתונים הרלוונטיים.

(בעניין זה ראה רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ (טרם פורסם) וכן רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם)).